בין וזר־שטראסה להרמן־שטראסה

cNvelxN1 "ק־פֶטיש", קפה של כולם

אוי. הנה עוד ישראלי שטעה והניח את המחשב הנייד לא בשורה שמותר בה לעבוד ב"ק־פטיש". אני מדבר אליו בעברית. כמה כוח יש לשמוע את השפה הזאת מחוץ לישראל, וכמה סתמיות לעתים יש בה כששומעים אותה בישראל. ה"ק־פטיש" ("K-fetisch") הוא קפה לא רגיל: כשסיפרתי עליו לחברי ואמרתי שאין בו מנהלים וכולם שותפים, הייתי צריך להוסיף שאלה לא שותפים מסחריים אלא שותפים פוליטיים, כקולקטיב. ומדוע זה חשוב? ובכן, אתה רואה בחוץ את השלט "פליטים מתקבלים בברכה" ואתה יודע שהפליטים מרגישים בבית. וכולנו פליטים של מזרח תיכון בוער, של הבטחה לגן עדן חברתי שממנה גורשנו למען האחוז האחד שלוקח את כל הרווחים.

ב"ק־פטיש" אפשר לראות למשל את הצוענים שמסיימים את היום שלהם ובאים לספור את הכסף הקטן שקיבצו כנדבות בפינת הרחובות, יושבים לצד היפסטריות גרמניות שבאות לעשות רישומים, לצד ספרדים שבאים לעשות טנדם וללמוד גרמנית. הכל מתערבב לערב רב של לאומים, שפות ותפוצות.

באחרונה השתתפתי בכתבה טלוויזיונית (בערוץ RBB) על ישראלים בברלין. בכתבה הוצגו טיפוסים שונים של הישראלים בברלין: העיתונאית ומדריכת התיירים שלומית לסקי, שהנחתה את התוכנית, האמנים רועי חפץ, מרי אושר ודורית ביאלר, והשחקנית אורית נחמיאס. החלטתי לקחת את צוות הצילום לבית הקפה שלי, לחנות הספרים ול"עזאם", החומוסייה הטובה של נויקלן — השכונה הערבית־גרמנית. הסופר נורברט קרון (בין מפיקי התוכנית) וצוות הצילום לא הכירו את המקומות האלה למרות שהם מתגוררים בברלין.

מהצילומים ב"ק־פטיש" המשכנו על וזר־שטראסה לחנות "Topics", של הסופר והעורך אמיר נעמן ושותפו להקמה דורון. בחנות מוכרים ספרים לפי נושאי הספר ולא לפי הז'אנר שלו. לא מזמן השתתפתי באחד מאירועי הספרות בחנות. הגיעו מאות אנשים למקום שיכול להכיל פחות ממאה, רק כדי לשמוע על הביוגרפיה של המיסטיקן אליסטר קראולי בהרצאה מרתקת של ויליאם טירטין.

כשהשמש יוצאת אפשר לראות את כל באי בית הקפה יושבים להם אל מול החמה ומתחרדנים, ונותנים לה את נשמתם. השמש היא מצרך מאוד חשוב במקום שבו השמים האפורים יכולים לחדור לך עמוק ללב ולפרק אותו לגורמים. וכשיש הזדמנות לחצוב את הוויטמין די, אסור לעצור. צריך לחצוב אותו כמה שיותר.

בשעה חמש נדלקים הנרות והמקום נהפך לחמים, רומנטי, והאלכוהול מתחיל לזרום. העברית נשמעת בכל פינה. כשאני הולך בלילה בגלקסיית הברים של וזר־שטראסה, שמובילה מה"ק־פטיש" להרמן־שטראסה, לא פעם אני שומע את השיכורים הישראלים שרים מאיר אריאל בחושבם שהם לבד. אבל הם לא. אך דווקא המבט הקולקטיבי על "ישראלים בברלין" צריך לכתוב ולחשוב מעבר לקלישאות הרגילות. ובינתיים אני מוצא את הדיון הזה נערך בעיקר באקדמיה.

כשנכנסתי באחת הפעמים הראשונות לקפה (בהמלצה של העיתונאי האנו הנושטיין) פגשתי אקסית גרמנייה של חבר ישראלי, שפתחה פה של הפתעה ושאלה בסקרנות מהולה בחרדה: "איך הגעת לקפה הזה דווקא?", ולא חשבתי פעמיים והחזרתי לה: "איך את הגעת לפה?". זה לא שהישראלי פלש לגרמני. זה הגרמני שצריך להתרגל לחזרת היהודים לבטנו הרכה.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ.

***